|
ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לוּעָ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפצחא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמיה", ובניבים המערביים: الدارجة, "אד-דארג'ה"), ולה ניבים (דיאלקטים) רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית ופלסטינית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (כולל את ישראל אך להוציא את איראן ואת טורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות. לערבית יש ממד דתי: לפי הנביא מוחמד שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה האל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית.[1] כשפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה. לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אלגני אלנאבלסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי.[1] הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى) היסטוריה מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב; שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה ה-7 לספירה. בעקבות כיבושי האסלאם התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ולשאר המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופת האימפריה המוסלמית הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. במשך כמה מאות שנים דחקה הערבית את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה (בעיקר יוונית, ארמית וקופטית); ועד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר שפות ברבריות) בצד הערבית. הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. ואולם עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית (שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית). כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום - אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי. השפה הערבית כסמל סטטוס עבד אלגני אלנאבלסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי, כשלערבים יש עליונות על יתר המוסלמים. "הטבע הערבי נוטה יותר מזולתו למתינות, סלחנות, סובלנות, נדיבות, אומץ, נאמנות ולתכונות אציליות נוספות... כשאין עדיפות לערבי על כל ערבי (או פרסי עג'מי) אלא ביראת שמים. אבל אם הם שווים ביראת שמים, אז לערבי עדיפות על זולתו". קביעה זו נתמכת בחדית' שלערבים יש מעמד רם באסלאם. וכן בטענה כי אלו השונאים את הערבים שונאים את הנביא, שכן הנביא מוחמד עצמו היה ערבי. כמו כן, החליף עומר קבע את חלוקת הקצבאות כשהראשונים לקבל מהם הם קרובי משפחתו של הנביא, אז הערבים ורק לאחר מכן הפרסים. שיטת חלוקת קצבאות זו המשיכה דרך החליפות השונות עד שהטורקים שמו לכך קץ החל מהמאה ה-11. אלנאבלסי טוען כי היו מספר של לא-ערבים שהצליחו בהצטיינות באסלאם אך הדבר "לא הושג הודות לגזעם הזר, אלא למרות עובדה זאת". ומצהיר כי אם הזר קרוב לערבים בתכונותיו הנפשיות, דרך ידיעת השפה הערבית, "הוא חכם יותר וסגולתו תהיה ברורה יותר".[1] אלנאבלסי כמו כן טוען כי ערבים פשוטי עם שהתערבבו עם זרים שאינם בקיאים בכללי הדקדוק ושמדברים לא נכון ערבית, לשונם שובשה בעקבות התערבבות עם זרים. כשלא-ערבים שבקיאים בכללי הדקדוק הערבי אך מתקשים בדיבור, כמו העג'מים, אינם נחשבים לערבים ולכן אינם ראויים לשאת אישה ערבייה, אפילו אם הוא חכם דת (עאלם) והיא חסרת השכלה.[1] הוא ממשיך וטוען כי העג'מים (אלו שאינם דוברים ערבים מושלמת) הם מרושעים, בורים, יהירים, השונאים את הערבים כולם ולכן גם את הנביא.[1] הערבית כשפה שמית הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וקדומה: מבנה: נשוא - נושא - מושא (השוה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שמות"). זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השוה לעברית מקראית: "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך"). יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השוה לעברית: "הביתה" - כיחסת לוקאטיב. במקרא נשתמרו יחסות נוספות - כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חיתו-ארץ" - וכגון באיזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "גשם" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ"). זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מין זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (בעברית כמעט נכחד: "תצילינה שתי אזניו" הוא משפט זוגי). אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה, ששאל מילים ערביות ושיווה להן צורה עברית ("אדיב" "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו) אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ" ו"הֻנַכ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: 'אַנָּה' וציון המקום: כְּאַן.) הגייה: הערבית הספרותית (פֻצחא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר, וכן קיימות צורות רפות של דאל, תא, חא ועין היוצרות את הצלילים המיוצגים באנגלית על ידי "Th" קולית ו-"Th" אטומה, ואת הצלילים המיוצגים בעברית הטברנית (וכן הבבלית התימנית והצפון-אפריקאית) על ידי כ"ף וגימ"ל רפות. כיוצא בכך, כאף ובא הן תמיד דגושות, בדומה להגייתן בעברית המקורית. הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים ט'א וצ'אד (דל"ת לועית כבדה וטי"ת לועית, כיום התרופפה למעין זי"ן לועית), אם כי אין בה הבחנה בין סמ"ך ושי"ן שמאלית. עם זאת, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים: כתב: הכתב הארמי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הפיניקי, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות. מילים: המילה "מי" היא בשתי השפות "מאן" מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות") מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם: בניין "אפעל" הוא בניין הפעיל (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי מסתיימת בנו"ן. (ארמית: 'מאימתי קורין את שמע בערבית?') למרות היות הערבית שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות), היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה - יחסית לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו"ו ההיפוך" (מעתיד לעבר, במבנה דקדוקי כגון "וידבר"), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון עברית ואכדית. הגיית השפה וכתיבתה הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה. הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות לאות העוקבת להן משמאל. שש האותיות אלו הן דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או בראשי תיבות: דוד ארז). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי). השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, אשר הגיעה לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות. הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא העיר קהיר. הניבים של צפון-אפריקה, ממערב לקהיר, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר). אותיות הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות. העיצורים שם האות הסימון הגראפי תעתיק לעברית מקביל עברי IPA הערך הפונטי בודד תחילי אמצעי סופי מדויק חופשי אליף ا ـا א ʔ משמשת כאם קריאה, או כ"כיסא" להמזה ואז נהגית כאל"ף בּא ب بـ ـبـ ـب בּ b נהגה כהגיית בי"ת תא ت تـ ـتـ ـت תּ t נהגה כהגיית ת"ו ת'א ث ثـ ـثـ ـث ת' (תֿ) שׁ θ נהגה כהגיית ת"ו רפה, כצרוף Th במילה האנגלית "Think" ג'ים ج ﺟـ ـﺠـ ـﺞ ג גּ' ג ʤ (או ɡ או ʒ) נהגה כהגיית גימ"ל גרושה, אך בניב המצרי נהגה כגימ"ל רגילה חא ح حـ ـحـ ـح ח ħ נהגה כהגיית חי"ת לועית בהגיה העברית המקורית ח'א خ خـ ـخـ ـخ ח' (חֿ) ח, כ ח χ (או x) נהגה כהגיית כ"ף רפה בעברית דאל د ـد ד d נהגה כהגיית דל"ת ד'אל ذ ـذ ד' (דֿ) ז ð נהגה כהגיית דל"ת רפה, כ-Th במילה האנגלית "The" רא ر ـر ר r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת (כמו rr בספרדית) זאי ز ـز ז z נהגה כהגיית זי"ן סין س سـ ـسـ ـس ס ס או שׁ s נהגה כהגיית סמ"ך שין ش شـ ـشـ ـش ש שֹ[2] ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית צאד ص صـ ـصـ ـص צ ס צ sˤ נהגה כהגיית צד"י במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של س צ'אד ض ضـ ـضـ ـض צ' (צֿ) ד צ dˤ הגרסה הנחצית של د טא ط طـ ـطـ ـط ט tˤ נהגה כהגיית טי"ת במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של ت ט'א ظ ظـ ـظـ ـظ ט' ז, ד' צ ðˤ (או zˤ) הגרסה הנחצית של ذ או ز עין ع عـ ـعـ ـع ע ʕ נהגה כהגיית עי"ן במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה) ע'ין غ غـ ـغـ ـغ ע' ר, ג, גֿ ע ʁ (או ɣ) נהגה כהגיית גימ"ל רפה בעבר (כפי שמבטאים בימינו רי"ש) פא ف فـ ـفـ ـف פ f נהגה כהגיית פ"א רפה קאף ق قـ ـقـ ـق ק q נהגה כהגיית קו"ף במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה) כאף ك كـ ـكـ ـك כ k נהגה כהגיית כ"ף לאם ل لـ ـلـ ـل ל l ראו אותיות שמש וירח מים م مـ ـمـ ـم מ m נהגה כהגיית מ"ם נון ن نـ ـنـ ـن נ n נהגה כהגיית נו"ן הא ﻩ هـ ـهـ ـه ה h נהגה כהגיית ה"א עיצורית ואו و ـو ו וו[3], ו[4] ו w או u נהגה כהגיית ו"ו עיצורית מקראית (w), או כאם קריאה (שורוק), או משמשת "כיסא" להמזה יא ي يـ ـيـ ـي י j או i נהגה כהגיית יו"ד עיצורית, או כאם קריאה (חיריק מלא), או משמשת "כיסא" להמזה תא מרבוטה[5] ة ـة ה/ת (a, at) נהגה כהגיית ה"א אם קריאה, או כת"ו. באה בסוף מילה ומסמנת בדרך כלל מין נקבה המזה ء א ʔ נהגית כהגיית אל"ף, ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה הסימון הגראפי בטבלה מתייחס לכל אות כאות סופית שאינה מחוברת. בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות הא, שין, סין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות לאם עם ג'ים, חא, אליף, או האות נון עם יא או תא, כאף עם אליף או לאם וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף לבין פא, או בין תא, לבין נון לבין יא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שנוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, שין) על ידי "חוד" - בצורה כזו: "^" מעל האות. לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ (בהתאמה) ניקוד Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשכיל בערבית הספרותית (הקלאסית - הכתובה) קיימות שלוש התנועות: a,i ו־u, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין כסרה [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in") בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של שמות ומילים רבים המוכרים לנו שקיימות בהן גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם). התנועות בערבית (בלווית האות באא') שם התנועה בערבית תעתוק שם התנועה הסימון הגראפי תעתיק מקובל בעברית הערך הפונטי فَتْحَة פַתְחַה ـَ ַ נהגה כהגיית פתח كَسْرَة כַּסְרַה ـِ ִ נהגה כהגיית חיריק ضَمَّة צַ'מַּה (קרי: ד֗מה) ـُ ֻ נהגה כהגיית שורוק سُكُون סֻכּוּן ـْ ְ נהגה כהגיית שווא נח تَنْوِين (فَتْحَةٍ) תַּנְװִין פַתְחַה (פַתְחַתֵאנִ) ـً ַן נהגה כסיומת אַן למילה تَنْوِين كَسْرَة (كَسْرَةٍ) תַּנְװִין כַּסְרַה (כַּסְרַתֵאנִ) ـٍ ִן נהגה כסיומת אֵן למילה تَنْوِين ضَمَّة (ضَمَّةٍ) תַּנְװִין צַ'מַּה (צַ'מַּתַאנִ) ـٌ ֻן נהגה כסיומת וּן למילה בטבלה זו "ם" משמש כ"ממלא מקום" לאות. על מנת לציין דגש חזק משתמשים בסימן ـّ, שַׁדַּה (شَدَّة) או תַּשְׁדִיד (تَشْدِيد = "חיזוק", שמקור מובנו במילה שַׁדִיד شَدِيد = "חזק, עז"). דקדוק ערבי הפועל הערבי השורשים הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. אף שחלק מהם נוצרו משורשים דו עיצוריים קדומים שהורחבו (והשוה לעברית, שגם בה ניתן למצוא תופעה דומה בגזרת הכפולים: חמם, פרר; ובגזרת ע"ו/י: שיר, טוס, שוב). לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות. כמו כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות. הבניינים בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפת ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2-5 פעלים בלבד. לתשעה מתוך עשרת הבניינים השימושיים של הערבית יש: הן צורת בינוני פעיל והן צורת בינוני סביל (יוצא הדופן הוא הבניין إِفْعَلَّ, שאין לו צורת בינוני כלל). בחמישה מקרים קיים גם דמיון צורה וגם משמעות בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני השפה העברית המודרנית: בניין פָּעַל העברי הוא המקביל ל-פַעַלַ הערבי, בניין נפעל (בניין הסביל של פעל) העברי מקביל לבניין אִנְפַעַלַ הערבי, בניין הִפְעִיל העברי ל-אַפְעַלַ הערבי, בניין פִּעֵל מקביל ל-פַאעַלַ הערבי ומקבילות גם שתי צורות הפעולה החוזרת של פִּעֵל ו-פַאעַלַ, שהן הִתְפַּעֵל ו-תַפַאעַלַ, בהתאמה. הבדל בולט בין מערכת הבניינים הערבית והעברית הוא, שבעברית יש שלושה בניינים לצורת הסביל ורק בניין אחד לצורת החוזר/הדדי/עצמי ואילו בערבית יש בניין בודד לצורת הסביל וארבעה לצורת החוזר/הדדי/עצמי (ראו הטבלה השלישית). בנייני הערבית: עשרת הבניינים הנפוצים מס' בניין בערבית תעתיק לעברית IPA משמעות/מקביל עברי/דוגמאות 1 فَعَلَ פַעַלַ faʕala בניין קל. דוגמה: كَتَبَ (kataba) = כתב 2 فَعَّلَ פַעַּלַ faʕʕala משמעות הבניין: משמעות הגרימה. עשה משהו למשהו או למישהו אחר (כמו לימד, סידר, סיכסך). דומה לבניין 4 במשמעותו, כמו גם למשמעות המשנית של בניין פיעל העברי. מבחינת האבולוציה של השפה, מקובל לייחס אותו לבניין פיעל בעברית. דוגמה: كَتَّبَ (kattaba) = הכתיב. 3 فَاعَلَ פַאעַלַ faːʕala לרוב מתאר הגזמה או פעולה אינטנסיבית יותר מאשר הבניין הראשון. מבחינת משמעותו, הוא מקביל לשימוש בעברית, בחלק מפעלי הבניין פִּעֵל, כגון: שיבר = שבר בכוונה ובכוח. داخل (דַאחַלַ) = התערב בעניין לא לו - צורת ההגזמה של "נכנס". 4 أَفْعَلَ אַפְעַלַ afʕala בניין הִפְעִיל - הן מבחינת משמעות והן מבחינת צורה. מקביל במשמעות לבניין השני ולכן, בערבית מדוברת פלסטינית, הוא מוחלף כמעט תמיד בבניין השני. דוגמה: أَكْتَبَ (aktaba) = הכתיב (כמו בבניין 2) 5 تَفَعَّلَ תַפַעַּלַ tafaʕʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 2. אין לו מקביל ברור בעברית מבחינת המשמעות. אולם, היסטורית, הוא המקביל של התפעל. 6 تَفَاعَلَ תַפַאעַלַ tafaːʕal צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 3 ולכן הוא הקרוב ביותר לבניין התפעל בעברית, מבחינת משמעותו. דוגמה: تَكاتَبَ (takaataba) = התכתב. 7 إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ infaʕala צורת הסביל של בניין 1. מקביל לבניין נפעל בעברית. דוגמה: انْكَتَبَ (inkataba) = נכתב 8 إِفْتَعَلَ אִפְתַעַלַ iftaʕala קרוב לבניין התפעל העברי בכך שיש בו תופעות מיוחדות הקשורות בפה״פ. צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 1. אין לו מקביל ברור בעברית. דוגמה: اكْتَتَبَ (iktataba) = הוסיף את שמו לרשימה (כמו נרשם ביוזמתו לקורס). 9 إِفْعَلَّ אִפְעַלַּ ifʕalla שינה צבע או מצב. כמו בפעלים העבריים "החוויר", "הסמיק" או "השמין", דהיינו, משמעותו המשנית של בניין "הפעיל" בעברית. 10 إِسْتَفْعَلَ אִסְתַפְעַלַ istafʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 4. אין לו מקביל ברור בעברית. חמשת הבניינים הנוספים מס' בניין בערבית בתעתיק לעברית IPA משמעות 11 إِفْعَالَّ אִפְעַאלַּ ifʕaːlla וריאציה על המשמעות של בניין 9[6] 12 إِفْعَوْعَلَ אִפְעַוְעַלַ ifʕawʕala קשה להכליל את משמעות הבניין בשל נדירותו. אם כי ניתן להצביע על הקשר שלו לגזרת הכפולים. לדוגמה اِخْضَوْضَرَ = הפך ירקרק. 13 إِفْعَوَّلَ אִפְעַוַּלַ ifʕawwala 14 إِفْعَنْلَ אִפְעַנְלַ ifʕanla 15 إِفْعَوْلَا אִפְעַוְלַא ifʕawlaː השוואת הבניינים העיקריים בערבית ובעברית המספרים, שבטבלה מציינים את מספר הבניין הערבי בניין פעיל בניין סביל בניין חוזר בניין פעולה פשוטה فَعَلَ 1 פָעל إِنْفَعَلَ 7 נפעל إِفْتَعَلَ 8 בניין גרימת פעולה לזולת فَعَّلَ 2 (משמעות משנית של פִעל) تَفَعَّلَ 5 בניין גרימת פעולה לזולת أَفْعَلَ 4 הפעיל (במשמעותו המרכזית) הופעל إِسْتَفْعَلَ 10 בניין פעולה מאומצת ומכוונת فَاعَلَ 3 פִעל (במשמעותו המרכזית) פֻעל تَفَاعَلَ 6 התפעל בניין פעולת שינוי צבע או מצב إِفْعَلَّ 9 (משמעות משנית של הפעיל) הגופים בשפה הערבית קיימים 13 גופים: מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, נוכחים-זוגי, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, נסתרים-זוגי, נסתרות, נסתרות-זוגי. לכל גוף תחילית וסיומת האופיינית לו. בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה). הזמנים בערבית יש 7 זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارَع اَلْمَرْفُوعَ), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارَع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارَع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمَر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعَل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה (לדוגמה: וילך משה), או העבר לתיאור העתיד) על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ או את התחילית سَ לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד. צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת. השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ, המתווספת לפעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ אשר מצטרפת למילים אשר נועדו להביע שלילה מוחלטת. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה או קיצור הפועל בגופים בעלי סיומת ארוכה. השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَم, השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון או קיצור הפועל בגופים שלהם סיומת ארוכה, למעט הגופים נוכחות ונסתרות. בגזרת השורשים שבהם למ"ד הפועל היא ي או و מקוצרת צורת העתיד לרוב. צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון. מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות. השם הערבי היחסות בערבית בערבית קיימות שלוש יחסות, המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת דמה; יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְבּ), המסומנת באמצעות תנועת פתחה; ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'רّ), המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה; למשל, נושא לא-מיודע ינוקד בתנווין דמה. לדוגמה, שם העצם המיודע الملك /al-malik/, "המלך" יופיע כ- الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר" - قال الملكُ, "שלמה הוא מלך" - سلمان هو الملكُ) الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך" - رأيت الملكَ) الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך" - جئت إلى الملكِ), או כסומך ("בית המלך" - بيت الملكِ). המין הדקדוקי בערבית שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא). הריבוי בערבית שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה. מאידך, ריבוים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד. כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هٰذِهِ ٱلْبُيُوت اَلْكَبِيرَة ("הד'ה אלביות אלכבירה"), תרגום מילולי: "זאת הבתים הגדולה" (= הבתים הגדולים האלה). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب ("שעוב" = עמים), طَوَائِف ("טואא'פ" = עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة ("מלאא'כה" = מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם, אף על פי שמייחסים להם תכונות אנושיות. בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمَع غَيْر الْعَاقَل" ("ג'מע ע'יר אלעאקל" ="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם). הזוגי בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَى) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמים"), ואפילו מעט בפעלים (כמו "תצלינה שתי אזניו"), הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "ילדתים הלכתיים" או "ילדתיים הלכתינה"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا. תחביר עקב קיומן של היחסות בערבית התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נשוא-נושא-מושא, ואילו בערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נושא-נשוא-מושא. כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא יבוא בצורת יחיד (או יחידה, בהתאם למין מבצע הפעולה), ואילו כאשר הפועל בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות, הפועל יותאם למבצע הפעולה במספר. המשפט השמני, לרבות השימוש באוגד, קיים אף הוא בערבית. בערבית כמו בעברית שם התואר (להוציא שמות מספר מעל 1) עוקב אחר העצם אותו הוא מתאר ומתאים לו במין ובמספר. כמו כן בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך, בדומה לעברית. |
About us|Jobs|Help|Disclaimer|Advertising services|Contact us|Sign in|Website map|Search|
GMT+8, 2015-9-11 20:13 , Processed in 0.166331 second(s), 16 queries .
